רבי מושלם

על ילדותו של הרבי וערגת נשמתו מספרים את הסיפור הבא. הרבי נולד בשדליץ בפולין, סיפרה אמו הרבנית מביאלא ע"ה: בגיל שש  נפל הילד מחלון ביתו ועצמותיו נחבלו ונשברו, משך זמן רב שהה בין חיים למות, לאחר שבת הובהל  לווארשא, הרפואה באותם שנים טרם היתה מפותחת דיה, ועל הרבי היה לעבור ניתוחים וטיפולים שנמשכו משך חצי שנה . לשם כך עבר להתגורר אצל דודו הרה"ק מביאלא מעזריטש  שהיה קדוש עליון מפורסם, ורבו של בעל ה"קדושת חלקת יהושע" מביאלא שגר בוורשא,

באחד הימים בעת שישב הצדיק בביתו ולמד, הגיע לאזנו קול אמירת "שלום עליכם" בניגון של הנוסח בביאלא, הרבי ממזריטש ראה שרבינו, מזמר ומתפלל בנעימות קול – קרא הצדיק לעברו: "ביסט א גוטער רבי" (הנך רבי מושלם!). בעקבות כך החל לקרבו מאד, והתבטא עליו גדולות.

כח ההנהגה בה ניחן התגלה בו כבר בצעירותו, הרבי עלה ארצה בעליית ילדי טיהרן, לאחר שבהיותו ילד ונער נמלט משדליץ הבוערת, יחד עם אביו ומשפחתו לליטא, משם הוגלו לסיביר הקפואה, ושוחררו לארצות החמות בבוכרה, כשנמסר על העליה  סמוך לגבול איראן נאלצו להמתין שם באהלים זמן רב, בימי ההמתנה וכך במסע המפרך  חלפו עליהם שעות ארוכות בחוסר מעש, ספרים לא היו בידם, והרבי נמנה על המארגנים להתקבץ מידי יום לומר פרקי תהילים בעל פה, ביראתו התמימה היה נושא לפניהם דברים, גם ברבים וגם ביחידות, רבינו ציין שבהיותם נודדים בדרך ומצויים גלמודים ללא ההורים, עליהם לזכור ולא לשכוח את צור מחצבתם. ועל כן עליהם לזעוק כמה פעמים ביום ובכל עת את הפסוק "שמע ישראל" שמבטא את אמונת יחודו יתברך, זעקתם של אותם פליטים ויתומים מיוסרים, במקום נדח ושומם זה, שרצונם לעמוד על נפשם באמונה טהורה. ודאי בקעה רקיעים.

לאחר שעלה ארצה ואביו נותר עדיין ברוסיה התקבל בבתי אבות פוניבז', משם עלה לישיבה בימי בראשיתה, רבינו בלט בישיבה בלבושו ובלהט החסידי, בימינו קשה להבין את הרוח ששרה באותם ימים, אך הרבי היה היחידי בישיבה שלא נגע בזקנו, באחד הפעמים כאשר נמנה על קבוצת בחורים מפונביז' שנבחנו אצל ה"חזון איש" הפליא את דבריו והתבטא עליהם: זוהי סברא ישרה! כשיצא הפטיר לבחור יש חן של יראת שמים.

השתפכות הנפש

לצד יגיעתו בתורה בלט בתפילותיו הזכות בלהט ועריבות. סיפר הרה"ח ר' זלמן ינקלביץ: בתקופה מסויימת התקיים בפונביז' מנין חסידי נפרד, וגאב"ד פוניבז' השתתף בו לעיתים, על מנת לעודדו. באחד מראשי החודשים עבר רבינו לפני העמוד ל"הלל", וכדרכו משחר נעוריו בהתעוררות עצומה, באמצע התפילה נכנס ונכח הרב מפונביז'. עם סיום ה"הלל" כובד ראש הישיבה בעליה לספר תורה, וכשעיני הכל נשואות אליו, פרץ בבכי. עמד הרה"ח ר' זלמן ינקלביץ שהיה מקושר עם הרב מפוניבז' בידידות, ושאלו לפשר בכיו, השיב הרב בהתרגשות: איי ר' זלמן מה הנך שח? כששומעים את דוד בכזה הלל נלהב, איך לא אבכה?  זה מלא לב ורגש!

בונה ומקים את מוסדות ביאלא בארה"ק

בעודו צעיר לימים כבר עמד על אמת הבנין בשדה החינוך, אחרי השואה כשמחצר ביאלא לא נותר אלא אחד מעיר ושניים ממשפחה, בקשו אביו להירתם לצדו ולשקם את ההריסות, תחילה בתל אביב ואחר כך בירושלים ובבני ברק, בשנות השלושים לחייו  הטיל עליו אביו הרבי תפקיד, להקדיש את חייו ולהקים ישיבה לביאלא היא ישיבת ביאלא "אור קדושים". על מנת להשיג משאבים לכך, היה עליו לכתת רגליו על פני נהרים ונהרות, הרבי רכש שטח  ובשנת תשכ"ד נערכה הנחת אבן הפינה במעמד גאב"ד פונביז' ובעל ה"חלקת יהושע", לאחריה הקים במסירות בל תתואר נדבך על גבי נדבך, עד שבשנת תשכ"ז נפתחו שערי הישיבה, הבנין בן שבע הקומות עדיין לא היה מושלם כולו, ומעתה היה על הרבי לחלק את עיתותיו, להשקיע כוחו ומרצו בדרך החינוך, ובבד בבד לשאת במשא הפיננסי של ההוצאות.

קרבה אצל צדיקי דורו

על שלל פעליו ויראתו זכה רבינו לקירבה רבה אצל צדיקי דורו, אביו בעל ה"חלקת יהושע" מביאלא כינהו פעמים רבות: נקודת ליבי ! ('מיין פינטל הארץ'), ומינהו לבעל תפילה במוסף ראש השנה, וביום כפור ב"כל נדרי".

במשא ההנהגה

התלהבות יוקדת הקיפה את כל פעולתיו, זיו איקנוניו דומה לשל אביו. וכולו לב ונשמה. רבים באו והתרגשו ממראה עבודת ה' בשולחנותיו הטהורים, עריכת הקידוש בליל שבת קודש ואמירת 'שלום עליכם' שלפניו היו מן המפורסמות כאשר פניו של הרבי ממש להבה, והוא נדמה כמשרת אש לוהט, מלאך ה' צבאות, מואר באור שבת קודש, כך כל שבת בלי שינוי אם למולו ציבור גדול או ציבור קטן, בימי חרפו או בשנות הנהגתו. שונה במעט אך מעוררת מאד היתה הנהגתו בסעודה שלישית, פעם התבטא כי לא עברה עליו סעודה שלישית מבלי להרהר בתשובה

בשבועות האחרונים לחייו פיזר הרבי רמזים עבים על פרידתו הקרובה מן העולם. בשלושה הזדמנויות שונות שחסידיו הרבים מערי הארץ באו להסתופף בצלו, בשבת עיר העתיקה בחודש אב, ב'שבת מירון' בחודש אלול סמוך לציון הרשב"י, ובראש השנה לפני התקיעות, בחר הרבי להקדיש את דברי תורתו על פטירת צדיקים.

בליל שמחת תורה שלושה ימים לפני פטירתו, לאחר תפלת מנחה נהוג בביאלא לעלות לסוכה על מנת להפרד ממנה בשירה ובזמרה, הרבי רקד בדבקות עצומה סמוך לדפנות הסוכה, וחסידיו הביטו אחרי חביבותו למצוה, לאחר שאמר את התפילה שנדפסת במחזורים לומר קודם היציאה מהסוכה, התישב הרבי שלא כדרכו ליד השולחן  הפסיק את השירה ופנה לשאת דברים, הפעם החסירו כבר ליבותיהם של רבים פעימה, בשל תוכן השיחה. ראשית הרבי מעולם לא נשא דברים במעמד ה'פרידה מהסוכה', והנה מתחיל הרבי ומדבר על הסתלקותו של משה רבינו ע"ה, בהושענא רבה חש הרבי שלא בטוב ובהקשר לכך  התבטא בהמשך: "כל ימי מסרתי נפשי למען אבי הקדוש ללא שיור, ומשמים בא אבי לסייע בעדי, שאוכל להשלים את עבודת הנענועים"  – סגנון דבור זה לא היו מצוי אצל הרבי, ודאי שלא ברבים. ודבריו לוו בדמעות שליש ואז סיים בבכי בדברים שמאוחר יותר התפרשו כצוואה לחסידים: "עז חפצי שתשאר עבודת הנענועים כדרך אבותינו ורבותינו, ולא תפסק דרך אבותינו הקדושים"!

חשש ותמיהה גם יחד ניכר על פניהם של רבים מן החסידים שהסתודדו למה כיון הרבי, אך כשנגש לפני התיבה במעריב, והמשיך בעבודתו בעוז ב"אתה הראת", ובריקודים בהקפות כנער צעיר, פינה החשש את מקומו, יומיים לאחר מכן ב'שבת בראשית', בבוקר עוד נוכח הרבי בבית המדרש ובירך את החודש, אך מפאת חולשתו לא יצא לסעודה שלישית, בזמן רעוא דרעוין שהפליג בזמן אל מוצאי שבת, עיין הרבי והגה בספרו של זקנו ה"דברי בינה" מביאלא, הרבנית נכנסה לרגע אל חדרו והרבי פנה אליה ואמר: זקני הדברי בינה נפטר צעיר לימים! הרבנית השיבה: וכי מה יש לרבי לדאוג? אביך הקדוש האריך ימים עד גיל שמונים, ואמך הפליגה לגיל תשעים" הרבי לא השיב והמשיך ללמוד בספר. דקות ספורות לאחר מכן, לפתע פתאום נדם לבו של המאור הגדול, ונשבה ארון הקודש!